Writing from Israel: Poets, Poems, and Translations

Orit Gidali Photo

Orit Gidali is an Israeli poet. “Transparent Stitches,” “Like Rams” “Saul,” “Kohelet,” and “Hard Morning,” originally appeared in the collection Esrim Ne’arot LeKane [Twenty Girls to Envy Me] (Sifriat Poalim, Tel Aviv, 2003). Gidali is also the author of Smikhut [Construct State] (2009), and the children’s book Noona Koret Mahshavot [Noona the Mindreader] (2007). The poems submitted here have been translated by Marcela Sulak.

Poems:
Translated from Hebrew by Marcela Sulak

Transparent Stitches
Hard Morning
Kohelet

Back To Main



















Transparent Stitches

A
Out and in the air
sews his body
with transparent, silent stitches.
My beloved sleeps.

Terror-filled dreams
siphoning what is left of his sadness
to leave him empty,
shaved from the inside,
smooth, almost a boy.

His hands are rested on his eyes—
successful butterfly hunters.
His breath trembles their wings.

Lashes mark a half-moon,
a place to leave my mouth,
to press on his face
a precise pressure.

B.
Abruptly he is gripped,
turns onto his side,
distancing himself from me.

One of his ears is now
the only funnel through which
the murmurs of my early wakefulness glide to his body,
pour into this throat,
interfering with his internal speech.

His mouth is half open—
enough to hold
two adjacent tongues
bound to each other like legs.

C.
Again he turns,
exposing beauty marks:
the remains of volcanic mountains
which erupted love for me
then hardened to his flesh.

Where are the reservoirs of beauty
that will erupt in him for years?
Where is he keeping himself from me?

His gorgeous flesh reaches
precisely to the border of his skin.

D.
My beloved holding the sheet
as if it were the mold of my body.
If I want to explain it
I will have to twist my back.

(If I were to write about him for seven years,
the seven bad years wouldn’t come)

My beloved is spread before me,
his head is within the frame of the pillow.
If I had money I would hire
twenty girls to envy me.



תכים שקופים

אוויר יוצא ונכנס
תופר את גופו
.בתכים שקופים ושקטים
.אהובי ישן

חלומות ביעותים
מספחים את שיירי עצבותו
,להותיר אותו ריק
:מגולח מבפנים
.חלק וקרוב לילד

-ידיו מונחות על עיניו
.צייד פרפרים שצלח
.נשימותיו מרעידות לו כנפיים

ריסיו מסמנים חצי ירח
מקום להניח את פי
וללחוץ על פניו
.לחיצה מדויקת


‪ ‬‬
.פתאום הוא נלפת
.מסתובב על צידו
.מרחיק נדוד ממני

אוזנו האחת היא עתה
המשפך היחיד שדרכו
.מחליקים אל גופו רחשי ערותי המוקדמת
,נשפכים לתוך גרונו
.מתערבים בדיבור הפנימי

-פיו נפתח מחציתו
די להכיל
שתי לשונות סמוכות
.הכרוכות זו בזו כרגליים

,שוב הוא סובב
.חושף נקודות של חן
שרידי הרים של געש
שפרצו אהבה אלי
.ואחר התקשו בבשרו

היכן מאגרי היופי
?שיפרוץ בו בעוד שנים
?היכן הוא נשמר ממני

בשרו הנפלא מגיע
.בדיוק עד גבולות העור

,שערות בראשו
,בזקנו
.פס בטנו
?את מה אקלע לצמה
.את תוכו, את שורשי השיער

אהובי אוחז בסדין
.כמו היה תבנית גופי
אם ארצה להסביר אותו
.אצטרך לפתל את גבי

(,גם אם אכתוב עליו שבע שנים
לא יבואו השנים הרעות)

אהובי פרוש מולי
.ראשו במסגרת הכר
לו היה לי כסף הייתי שוכרת
.עשרים נערות לקנא


Top



















Hard Morning

It was a hard morning for us: the light wasn’t kind,
all of a sudden I looked fat, I preferred to shower alone.
You got ready in the room, put on a white shirt,
the one, I think, in which you were married the first time,
and the night continued to drip into lumps into the morning.
The tone of my voice when I pushed you: “I can’t, not now,”
and you slowly circle; you don’t say a word to me, and how
is it that I remembered my Hungarian uncle Earl shouting “puszi, puszi, girl.”
Be’er Sheva, I was small, his shirt filled
with sweat when he ran after the car to ask me for a kiss–
in fact, he wore a tank top, but what would this precision recover?
He shouted “puszi, pussy, girl.” That is what is important; you should know
he shouted “pussy, pussy, girl.”



בוקר קשה

היה לנו בוקר קשה, האור לא היטיב איתנו,
נראיתי פתאום שמנה, העדפתי מקלחת לבד,
אתה הסתדרת בחדר, לבשת חולצה לבנה
שנדמה לי שבה התחתנת בפעם הראשונה,
והלילה המשיך לנזול, גושים אל תוך הבוקר,
גון קולי כשדחפתי אותך: “לא עכשיו, אני לא יכולה”
ואתה הסובב לאט, לא אומר לי מילה, איך
קרה שנזכרתי בארול צועק “פוסי, פוסי, ילדה”
באר-שבע, הייתי קטנה, חולצתו התמלאה
מזעה כשהוא רץ אחרי המכונית לבקש נשיקה
ממני, בעצם לבש גופיה, אבל מה כבר יציל הדיוק
הוא צעק “פוסי, פוסי, ילדה” זה מה שחשוב שתדע
הוא צעק פוסי פוסי ילדה.


Top



















Kohelet

I, Kohelet, was king of Jerusalem,
I really was.
Treading over a thousand flowers on my way to the white bed
where my wives waited to remove the crown from my head–
made of marzipan in the biting of sweet tongues–
my silk rubbing against their silk, my flesh would choose among
them, and my flesh was already sweet in their flesh.

Kohelet, I held a thousand women
and I didn’t have a single one
I could recognize by smell
or by her skin or her feet,
her steps as she walked away from me: David’s lament.
Her steps toward me: his song.

I am Kohelet, Solomon,
my linen is the mystery of shrouds
and my bitten crown is above me.



קוהלת

אני קוהלת מלך הייתי בירושלים
באמת הייתי
דורך על אלף פרחים בדרכי למיטה הלבנה
שם חיכו נשותי, שהסירו את כתר ראשי
העשוי מרציפן בנגיסת לשונות מתוקות, משיי
מתחכך במשיין, והייתי בוחר מתוכן לבשרי,
ובשרי כבר מתוק בבשרן.

קוהלת החזקתי אלף נשים
ולא היתה לי אישה יחידה
לזהות את ריחה
ועורה ורגליה
צעדיה ממני: קינת דוד
צעדיה אלי: שירתו

אני קוהלת שלמה
סתרי תכריכים של סדיני
וכתרי הנגוס מעלי.




Top


3 Comments
  1. Andrew says:

    Hi,

    I’m interested in making contact with Israeli poets when I am in Israel the first week in September.

    My interest is in the role of poetry in leadership development, organisation change and the Hebrew Scriptures.

    I’d appreciate any help you can give me.

    Thanks

    Andrew

Comments are closed